הנוחר

לילה ראשון בדירה החדשה. הספות החדשות עדיין עטופות בניילונים, השידה עדיין לא הוצאה מהקופסה והורכבה לפי ההוראות השוודיות, באסלה עדיין לא נתלה האביזר הצובע את המים בכחול. הערב קריר והיא עולה על יצועה, רעננה לאחר המקלחת, שערה מדיף ריח עדין של שמפו חדש שנקנה במיוחד עבור מעבר הדירה. היא מניחה את ראשה על הכר בעדינות, נושמת את ריח המצעים החדשים ועוצמת את עיניה. בעיניים עצומות היא מאזינה לשקט הלילי, ואז מתחילות הנחירות.

השכן בבניין ליד נוחר, והוא ישן בתריסים פתוחים. היא מגיפה את התריסים, אבל קולו הרם עדיין נשמע. סוגרת את החלונות, ועדיין נחירותיו ממלאות את האוויר מכל עבר. היא נושמת נשימה עמוקה ומנסה להתרכז בשינה הנחוצה, אולם ללא הצלחה. השינה היא מעייפת. הרעש מלווה אותה לאורך כל הלילה. רק עם הקיצו של השכן, בשעה שש בבוקר, היא שוקעת אל תוך שינה עמוקה.

והוא ממשיך לישון כך מדי לילה, והשינה חומקת מבין אצבעותיה עד עלות השחר. מדי פעם היא מביטה מחלון ביתה בלילה החשוך, מנסה לראות את אותו נוחר, אולם הוא ישן בשלווה ואינו שם ליבו לשכנות עייפות המתעסקות בנחירותיו.

לילה אחד לפתע מפסיקות הנחירות. היא קופצת ממיטתה כנשוכת נחש ומביטה מעבר לחלון. מבעד לחלון היא רואה את צלליתו מתרוממת מהמיטה. זוהי ההזדמנות שלי, היא חושבת במוחה נטול השינה. היא מתלבשת בחופזה, יוצאת מהבית ורצה לבניין הסמוך. השעה היא 2:41 לפנות בוקר. היא דופקת ביד בטוחה על דלתו של השכן הנוחר. מקץ כמה רגעים הוא פותח את הדלת.

השכן עייף ואינו מבין מדוע דופקת על דלתו בשעת לילה מאוחרת בחורה טרוטת עיניים, שלא הצליחה לישון בלילה כבר לילות רבים. המחסור בשינה יצר ממנה אדם שונה, אדם עייף, אדם בודד. היא מסתכלת על השכן ומנסה להגיד לו את האמת, אולם אינה מצליחה להוציא מילה. המשפט כבר מוכן בפיה, מתגלגל על קצה לשונה, אולם אינו יוצא. גם השכן אינו אומר דבר. לאט לאט מתפשטת בה ההבנה: זמן כה רב דמיינה את השכן הזה, המציאה אודותיו סיפורים ואגדות, והנה כוכב סיפוריה עומד מולה. הוא צעיר ויפה, השכן הנוחר, והוא אינו לובש חולצה. רגשות עזים מציפים אותה למראה הכוכב. את השכן לא מציפים רגשות עזים. כך עומדות שתי דמויות אחת מול השנייה בלילה החשוך, שתיהן עייפות, אחת מוצפת בסערת רגשות ואחת אינה מוצפת אלא רק עייפה. שתי הדמויות זרות, אולם למעשה הן חולקות כבר לילות רבים. הם מתקרבים אחד לשנייה ולפני שהם מבינים זאת, שפתותיהם כבר נפגשות והם מתנשקים; לא נשיקה של מפגש ראשון, אלא נשיקה של אנשים המכירים זמן רב וחושקים זה בזו כבר זמן רב. הבחורה פולטת אנחה קלה וידה מונחת על פטמתו.

חדר השינה של השכן מוכר לה, ומבעד לחלון היא רואה את חלון חדר השינה שלה. הם מתלטפים ומתנשקים ונאנחים ומזיעים כאילו כל חייהם חיכו למפגש הזה. לאחר שהם מסיימים הוא נרדם ומתחיל להשמיע את נחירותיו. היא מביטה על הפה שלו שנפתח עם כל נחירה, מקשיבה לצליל שהכירה כל כך טוב. היא מתרוממת, ניגשת אל התריסים וסוגרת אותם. לאחר מכן היא נשכבת לצדו, מניחה את ידו עליה ונרדמת.

 

(תאריך פרסום מקורי: 14.6.2010)