Skip to content

Cat Sitting

אני פותח את השק הגדול וריח של דגים מעורבבים בביסלי גריל מתפשט בחדר. אני שופך מתכולתו לקערת הפלסטיק שניצבת בפינת החדר, לוקח את הקערה שלידה, שופך את המים שבה לכיור וממלא אותה במים חדשים. "ג'ינה, בואי, אוכל", אני קורא לעבר חלל החדר, ללא תגובה. אני מושך בכתפיי והולך לשבת על הספה בסלון.

אני מתיישב ומשלב רגליים על הספה מתוך הרגל, אבל מייד מוריד אותן למטה, כדי לא להרגיש יותר מדי בבית. מסביבי דירה רגילה. טלוויזיה, חלון, שמיכה על הספה. הכל מריח לי חצי מוכר וחצי זר. בזווית העין אני קולט משהו שנראה כמו מחברת קשיחה מקרטון. אני לוקח את המחברת, מניח אותה על הרגליים ומדפדף בה. נראה שזו חוברת מתכונים. אני עובר לדף הראשון, ומוצא בו הקדשה בכתב יד. "יעל", כך נכתב בה, "אנחנו אמנם חצי שנה ביחד, אבל זה מרגיש כאילו שתמיד הכרנו" – בנקודה זו אני מייד מפסיק לקרוא וסוגר את המחברת. נושם נשימה עמוקה. מוציא את הטלפון מהכיס ונכנס לפייסבוק. בראש העמוד אני רואה את החדשות החמות. כבר 81 אנשים הספיקו לעשות "לייק", ועוד כ-25 הגיבו בברכות ואיחולים נרגשים. "ידעתי שבשביל זה נסעתם לברלין!" כתבה אמא של יעל באחת התגובות. אני מניח את הטלפון בצד ונושם נשימה עמוקה, אבל הדמעות מתחילות לזלוג מעצמן, ישר על מחברת המתכונים. מאחת הפינות צצה פתאום ג'ינה, מייללת בסקרנות ומתיישבת לידי על הספה. אני מלטף אותה והיא מרחרחת את הדמעות שלי.

לפני עשר דקות נכנסתי לדירה. ג'ינה חיכתה לי ליד הדלת, אולם ברגע שראתה שזה אני, מייד ברחה והתחבאה מתחת לשולחן. נעלתי את הדלת מאחוריי ונזכרתי במילותיה של יעל כשניסתה לשכנע אותי שאבוא. "היא ממש פוחדת מאנשים שהיא לא מכירה", הסבירה לי, "אני חוששת שאם יבוא מישהו זר לה, היא תילחץ ולא תצא ממקום המחבוא שלה כל השבוע. אני גם לא סומכת על אנשים אחרים שייכנסו אליי הביתה. לא כולם יודעים לטפל בחתולים. בני ממש מתעקש שניסע לחו"ל לפני שהוא מתחיל את התואר שלו במכון ויצמן ואז לא יהיה לו זמן לנשום. זה ממילא רק חמש דקות הליכה ממך. ואני אשאיר לך על השיש קופסה של העוגיות שאתה הכי אוהב". אין לי מושג למה הסכמתי. איכשהו היא הצליחה לשכנע אותי. והיא בכלל לא השאירה לי קופסה של עוגיות. אפילו לא של עוגיות שאני לא אוהב.

זה היה לפני בדיוק שמונה חודשים וארבעה ימים. חזרנו הביתה מהסופרמרקט, עמוסים בשקיות. אחרי שסיימנו לפרוק את כל המצרכים, הדלקנו את המזגן והתיישבנו על הספה.
אני אמרתי: "איך את רוצה שניסע למסיבת יום ההולדת של קרן בשבת, באוטו שלי או שלך?"
יעל אמרה: "אנחנו צריכים לדבר".
אז דיברנו. ובשיחה הזו התברר לי שהיא הפסיקה לאהוב אותי כבר לפני כמה חודשים. ניסתה לשכנע את עצמה שהרגש בכל זאת שם, אבל לא הלך לה. היא כבר מצאה דירה אחרת, חמש דקות הליכה מהדירה שלנו. בימים הקרובים היא תארוז את החפצים שלה ותעבור לשם. לא, היא מצטערת, אבל אין ממש מה לנהל על זה דיון. גם לה היה קשה עם ההחלטה הזו, אבל היא התחבטה בה כבר כמה חודשים והיא בטוחה במיליון אחוזים. "אז אני רוצה שג'ינה תלך איתך. אין לי פנאי לטפל לבד בחתול", אמרתי לה וקיוויתי שהיא תתעקש מתוך גדלות נפש, אבל היא דווקא הסכימה איתי. תוך כמה ימים נשארתי לבד בדירה; כל הדברים שלי עדיין היו מכוסים בשערות של ג'ינה ובריח של יעל.

חמש שנים לפני זה הלכתי למסיבת יום הולדת בביתו של חבר טוב שלי. הייתי במצב רוח רע. עמדתי לבד ליד הדלפק ושתיתי בירה כשלפתע נעמדה לידי בחורה גבוהה ומעט מתנודדת. "אתה חמוד", אמרה לי ופיה הדיף ריח כבד של אלכוהול. "תודה", אמרתי בביישנות. "בוא לרקוד איתי", אמרה ומבלי לחכות לתגובתי מייד גררה אותי איתה אל הסלון. כשרקדנו, היא לחשה באוזני "אגב, לי קוראים יעל. אתה חמוד ממש!" "גם את חמודה", השבתי. לרגע אחד התחלתי לדמיין שאולי אני יכול להתחיל לצאת איתה ויהיה בינינו משהו, אבל לא תיארתי לעצמי כמה זמן זה יימשך.

יומיים לפני המסיבה ישבתי בפאב עם שגיא. הוא בדיוק התחיל לצאת עם בחורה חדשה וסיפר עליה בהתלהבות. "אני מתחיל יותר ויותר להיות בטוח שבחיים לא אתגבר על הפרידה", אמרתי לו. "איזה שטויות", אמר שגיא והעיף מביט חטוף על התחת של הברמנית, "מתערב איתך שתוך כמה חודשים אתה מוצא מישהי חדשה". "אבל המישהי הבאה, היא תהיה הסוף? הבחורה האחרונה שאני אי פעם יוצא איתה, עד המוות? כי אני לא מסוגל להתמודד עם עוד פרידה כזו. פשוט לא מסוגל". "על זה אני לא יכול לחתום לך", השיב שגיא. לגמתי עוד שלוק מהבירה שלי ונאנחתי. אולי ככה עדיף, חשבתי לעצמי. אולי עדיף לא לצאת יותר עם אף אחת.

בירת קרואטיה

השעה היא ארבע בבוקר, ובשדה התעופה שוררת אווירה מעורבת של לחץ ושל עייפות. בחנויות המוארות מסתובבים העומדים לטוס, מרחרחים בעניין בשמים יוקרתיים ומשווים מחירים בין חבילות הסיגריות. באחד המסדרונות הארוכים נמצא טרקלין האח"מים, ועל אחת הספות הנמצאות בו יושבת טל. היא אוכלת קורנפלקס בכפית ועל ברכיה מונח התשחץ אותו היא מנסה למלא. המחסור בשינה משפיע על יכולת הריכוז שלה, ועיניה מרבות לפזול לצדדים, סוקרות את שאר היושבים בטרקלין השקט, בעת שהיא מנסה להיזכר מהי בירת קרואטיה.

באותה עת יושב דניאל על קצה מיטתו וקושר את שרוכי נעליו. הוא נעמד ומביט מבט חטוף במראה. שערו פרוע, כיאה לאדם שרק לפני מספר דקות עוד ישן שנת ישרים. אולם צינת הפחד זחלה לתוך מיטתו וטפחה כמה טפיחות על גבו הישן. אולי אפילו סטרה לו פעם-פעמיים על לחיו, ומשפקח עיניים מבוהלות, נזפה בו: "אתה צריך לנסוע אחריה לשדה התעופה ולעצור אותה".

כשהיא שמה לב שעפעפיה מתחילים להישמט, מביטה טל בשעונה ורואה שעדיין נשאר לה זמן עד לטיסה. היא קמה, לוקחת בקבוק קולה וחוזרת למקומה. המשקה הצונן מפיח בה עירנות רגעית והיא מזהה את פניה של הדוגמנית המפורסמת המופיעה בתשחץ. היא מנסה להיזכר אם זו הדוגמנית הנשואה לאיש העסקים או זו שמתה בתאונת דרכים, כאשר המכונית בה נהגה תחת השפעת קוקאין נפלה מגשר ואז נשרפה כליל.

דניאל מביט החוצה מחלון המונית, שדוהרת על שני נתיבים במהירות הגבוהה בערך פי שלושה ממהירות הנסיעה המותרת. בראשו הוא משחזר את כל הרגעים הקטנים שהיו להם, מנסה להבין כיצד לא הבין את רגשותיו עד עכשיו. הוא אינו מבין מדוע שמח בשמחתה כאשר אמרה שהיא נוסעת, מדוע לא אחז בה בזרועותיו בחוזקה ואמר "אל תסעי, היי שלי לנצח".

זמן הטיסה מתקרב, והיא מחליטה להתחיל לנוע לכיוון העלייה למטוס. היא אורזת בתיקה את חוברת התשבצים ויוצאת מתוך הטרקלין אל החלל ההומה. היא הולכת בשלווה, צעדיה איטיים, בידיה הטלפון הסלולרי שלה. בודקת באתר החדשות מה צפוי להיות מזג האוויר מחר.

כאשר הוא נכנס אל הטרמינל בידיים ריקות, ברור לו שבכדי להגיע אליה, הוא יצטרך לרכוש כרטיס טיסה. הוא ניגש אל האישה בדלפק ומבקש ממנה כרטיס לטיסה הכי קרובה שיש. היא לבטח חושבת שהוא לוקה בנפשו, רוכש כרטיס טיסה למוסקבה בעת שהוא לבוש רק בחולצה קצרה ובלי מזוודה. הוא מחלק את התשלום בין כמה כרטיסי אשראי ופותח בריצה לעבר הטרמינל.

היא עומדת בתור לקראת העלייה למטוס, בודקת הודעות ומעדכנת סטטוס בפייסבוק. לפתע היא שומעת מאחוריה קריאה נרגשת: "טל!". היא מסתובבת בהפתעה, אבל הקורא הנרגש הוא רק אב צעיר, המנסה למנוע מבתו הפעוטה להתרוצץ ברחבי שדה התעופה. תורה להיכנס למטוס מגיע, והיא מציגה לדיילת את כל המסמכים הנדרשים. הדיילת מחייכת ומאחלת לה טיסה נעימה.

הוא מביט על שלטי ההמראה שבטרמינל, מנסה למצוא את השער שממנו יוצא המטוס שלה. הוא מוצא את השער ברשימה, ופותח בריצה לעברו. אנשים כבר אינם עומדים בתור מול השער. הוא פונה אל הדיילת החייכנית ומבקש להיכנס למטוס. "זה מקרה חירום", הוא מסביר לה, "אהובתי נמצאת על המטוס" והוא כבר מתכונן להמשיך לרוץ, אבל הדיילת עוצרת אותו. המטוס כבר המריא. גלגליו כבר אינם נוגעים בקרקע. דמעות מציפות את עיניו. הוא אינו יודע כיצד להמשיך מנקודה זו. הדיילת עוזרת לו להתיישב על כיסא ושואלת אם הוא רוצה לשתות מים.

היא יושבת במטוס עם העט בפיה, מנסה לסיים את התשחץ. היא לא בטוחה אם המילה החסרה במאונך היא גרזן או מסור. מכך נובע שבירת קרואטיה מתחילה באות זי"ן או באות ו"ו. אולי ורשה? לא, זו בירת פולין. היא מפהקת ומרשה לעפעפיה להישמט. ראשה מחליק אט לצד המשענת, ורגע לפני שהיא נרדמת היא נזכרת: זגרב.

ערב לבד

אני יושבת בסלון של ביתי החדש. היום עברתי לפה. רוב הבית עדיין מלא בארגזים, אבל הרהיטים כבר מסודרים במקומות שלהם ובמקרר יש אוכל, שזה בעצם מה שחשוב. חמישי בערב. השעה עשר, והחלטתי שאני רוצה לבלות ערב שקט, עם עצמי. כל חבריי יצאו לפאב, ואני עם עצמי. אדם זקוק לשקט שלו. אני ישובה ישיבה מזרחית על הספה הגדולה, רגליי יחפות ואני מכוסה בשמיכת פליז, על ברכיי ספר של אפרים קישון ועל השולחן מולי כוס יין אדום וחבילת עוגיות. חתולתי שפרה ישנה על הספה לידי. כל האורות בבית דלוקים. אלה החיים החדשים שלי. ביום ראשון אני צפוייה להתחיל לעבוד במקום חדש. העבודה אמנם לא מעניינת במיוחד, אבל השכר טוב, ותעסוקה היא דבר טוב עבורי. לעת עתה אני נחה. בשעה שמונה בבוקר ביום ראשון אני כבר צריכה להתייצב במשרד התל-אביבי. זה בעוד פחות מיומיים וחצי. פחות משישים שעות. בעצם שישים שעות לא נשמעות כמו מעט זמן. אני לא רגילה לשבת לבד עם עצמי. אין מוזיקה ברקע ואף מסך אינו מרצד. הידיים שלי כואבות לכל אורכן, וגם כפות הרגליים שלי. זה כנראה סימפטום של לחץ, זו האנמנזה שנתתי לעצמי מכיוון שלא היה לי כוח לפנות לרופא. הגוף שלי עייף. גם הנפש שלי עייפה. עייפות משתלטת על כל כולי. אני מחליטה ללכת להתקלח.
אני קמה ופוסעת בצעדים איטיים לכיוון המקלחת. הרצפה קרה. אני סוגרת אחריי את הדלת ומביטה סביבי. המראה מעט חלודה בפינות ויש מסמר שתקוע באמצע של אחד הקירות בלי סיבה נראית לעין, אבל מלבד זה מדובר בחדר אמבטיה למופת. עבורי, האמבטיה היא החדר החשוב מכולם בבית. אני אחליף את המראה, אוציא את המסמרים ואתלה וילון צבעוני. בסוף השבוע אהיה לבד עם עצמי. יהיה לי הפנאי והכוח לסדר מעט את הבית. רק קצת. אתחיל באמבטיה. אסדר לי ארון מגבות, ואמיין אותן לפי הצבעים. אני מביטה במראה. דמותי חיוורת. עיניי נראות שקועות מעט, כאילו רוצות להיבלע לתוך חוריהן. לשוני גם נעשתה בהירה. אני בוחנת בקפידה את עצמי, מנסה למצוא מקום שלא דהה אולם ללא הצלחה. כל גופי דואב ורופס. שדיי איבדו את צורתם. רגליי עקומות, אפילו הטבור נראה כאילו אינו במקום הנכון. פעם זה לא היה כך; פעם מבט במראה היה מקנה לי בטחון עצמי, ולו המועט ביותר. דהיתי. שערותיי מדובללות על ראשי במין ערבוביה לא ברורה. שיניי הצהיבו. הפכתי להיות שריד עלוב של עצמותי. אני מחליטה, שהחל ממחר אשקיע בעצמי. אקנה בסופר-פארם קרם לשיער, קרם לפנים וקרם לגוף, אתחיל לאכול נכון, אעשה ספורט, אולי אפילו איזו תספורת. ללא ספק זה נראה כמו צעד חכם.
אני פושטת את החלוק ומסובבת את ידיות המקלחת. הן מסתובבות למופת. תוך שניות אחדות כבר זורם מראש המקלחת החדש שלי זרם איתן של מים מעלי אדים. זרם המקלחת הוא סימן לטיבה של כל הדירה, זה מה שאני תמיד אומרת. נותנת למים לצרוב מעט את עורי. מסתבנת עם ספוג ליפה, וחופפת פעמיים, ומגלחת את בתי השחי, ומסבנת את הפנים בסבון פנים. סוגרת את המים, סוחטת מעט את שיערי הריחני, פוסעת החוצה, שוכחת שהרצפה רטובה ושעוד אין וילון.
ואז אני מחליקה.
תמיד בסרטים, כשהם מחליקים, הכל בהילוך איטי. אבל החיים הם לא סרט. הנפילה שלי היא במהירות אמיתית. רק שבריר שנייה ואני בדרכי למטה. לו הייתי נופלת היישר על הרצפה, זה היה דבר אחד, אולם ראשי מוצא את דרכו היישר למסמר הנעוץ בקיר בערך בגובה ברכיי. המסמר נתקע בראשי בעוצמה, בערך בגובה האוזניים אבל מאחוריהן. אני נשארת ככה, ממוסמרת לקיר, לא מסוגלת לזוז בשל הכאב. זרם של דם ניתז מראשי על הרצפה.
תמיד בסרטים, כשהם על סף מוות, עוברות להם מחשבות הירואיות בראש. אני חושבת שחבל שהרצפה מתלכלכת ישר אחרי שניקיתי אותה. אני חושבת שכבר לא אספיק להוציא את המסמר מהקיר. אני חושבת שבטח עוד מעט שפרה תפיל את כוס היין ואז גם הספה תתלכלך, וחבל, כי יין לא יורד. אני חושבת שהשארתי את התנור בסלון דולק, וכמה חשמל זה יעלה לי. אני חושבת שבטח יעבור עוד זמן רב עד שימצאו אותי: חבריי לא ישמעו ממני בסוף השבוע ויחשבו שבחרתי להיות עם עצמי, וכשלא אגיע לעבודה החדשה שלי הם ינסו לתפוס אותי בטלפון אולם לא יצליחו. למען האמת, יש סיכוי סביר שעד יום שלישי-רביעי של השבוע הבא לא יחשוב אף אחד לחפש אותי. וגם אם כן, הם ינסו בטלפון, אולם לא אענה והם יעזבוני לנפשי. יהיה להם חבל אבל הם ימשיכו לחיות. אני לא. אני מנסה להיזכר תוך כמה זמן מאבד בנאדם מספיק דם בשביל למות. נראה לי שעשר דקות. על כל פנים זה לא עניין של שבוע, נראה לי, אבל אני לא יודעת ואני גם לא אדע. אני קוראת בקול חלש "שפרה", ובאמת אחרי כמה רגעים אני שומעת את שפרה שורטת את הדלת הסגורה מצדה השני. אולי היא מרגישה שקרה משהו, ואולי היא סתם רוצה תשומת לב. אני לא יודעת, ואני גם לא אדע.

 

(תאריך פרסום מקורי: 10.4.2006)

ג'וקים

1
עת כיביתי את עשרים ושישה הנרות שעל עוגת יום ההולדת שלי (אחד עבור השנה הבאה), החלטתי שאני עובר דירה. סיימתי את התואר, השגתי עבודה מכובדת והתחשק לי לעזוב את בית ההורים, שבו חייתי בפרזיטיות גמורה, ולעבור לגור בעיר הגדולה. התחלתי לעבור על מודעות בעיתון. מודעה אחת משכה את עיניי: "מחפשת שותף שלא פוחד מג'וקים". בראשי דמיינתי את השותפה שלי: עדינה, שברירית, בעלת שיער ארוך ובריא, עיניים בהירות, עור שזוף וחלק ושדיים שאראה מפעם לפעם, כשלא תקשור את מגבת האמבטיה הדוק מספיק סביבם. קבעתי איתה שאבוא בשבוע הבא.

2
על השלט שעל הדלת היה כתוב "כאן גרים גילי". גילי פתחה לי את הדלת במבט מבולבל והתנצלה בחצי פה על הבלגן. שיערה היה ג'ינג'י ומקורזל, עיניה היו חומות ועורה היה בהיר ומנומש. משקפיה היו תלויים על קצה אפה ברישול. כששאלתי לפשר השלט על הדלת, היא ענתה שפעם גרה פה עם החתול שלה, שרגא, אבל הוא מת לפני חודש והיא לא החליפה את השלט כי זה הזכיר לה סיפור מ"פו הדב". היא דיברה ברצף מילים מהיר ובלעה כל מילה שנייה. הלכתי אחריה להביט בחדרים. חדר השינה שלה היה גדול ומרווח, וחדר העבודה היה קטן ומבולגן. "זה החדר להשכרה", אמרה. החלטתי ללכת על זה.

3
לא נזדקקתי להרבה מקום. העברתי לחדר הקטן מיטת נוער וארון, וזה הספיק לי. לא הייתה לי כמעט אינטראקציה עם גילי. היא תמיד הייתה יושבת בחדרה, מאזינה לאיירון מיידן או למוצרט ומביטה בקיר. לעתים רחוקות הייתי רואה אותה אוכלת קורנפלייקס מקערה שבורה או קוראת ספרים בגרמנית. אם היינו נפגשים במסדרון, היא בכלל לא הייתה מרימה את ראשה בכדי להביט בפניי.

4
"ג'וק!" שמעתי אותה צורחת. גילי יצאה בריצה מהאמבטיה, והסבירה לי, מתנשפת, שבאמבטיה יש ג'וק. "אני לא יכולה לסבול אותם. שרגא תמיד היה צד אותם בשבילי. יש פה הרבה ג'וקים, בגלל שזו קומת קרקע". נזכרתי במודעה בעיתון. פתחתי את ארון חומרי הנקיון, שהיה מלא בחומרי הדברת תיקנים מכל הסוגים הקיימים בשוק. בחרתי את זה שנראה לי, לקחתי אותו למקלחת והרגתי את הג'וק. אחר-כך זרקתי אותו מהחלון וניגבתי את הרצפה. גילי ישבה במטבח, נסערת. "הג'וק מת", הודעתי לה. רק באותו רגע הבחנתי שהיא עירומה. שיערה היה רטוב והיא נראתה טוב. "אני לא יודעת איך להודות לך", אמרה. היא התרוממה על קצות אצבעותיה ונשקה על לחיי. החלפנו מבט מלא משמעות.

5
למרות שבחדר השינה שלה הייתה מיטה גדולה, סיימנו דווקא במיטת הנוער שלי. גילי הפשיטה אותי במיומנות עוד במטבח וגררה אותי לחדרי. "המיטה שלי מבולגנת", הסבירה. היא השכיבה אותי על המיטה והתיישבה מעליי. לא יכלתי שלא להיאנק. מגעה היה שונה, מיומן, מוזר ומגרה בצורה שלא הכרתי.

6
חצי שנה אחרי שהתחלנו לצאת, החוזה על הדירה שלנו עמד להיגמר, והחלטנו לעבור לדירה אחרת ביחד. גילי מאוד התלהבה מדירה שראינו בקומה החמישית בבניין ישן בחולון. "קומה חמישית", אמרה בעיניים נוצצות, "לא יהיו לנו ג'וקים". גם לי זה נראה רעיון לא נורא. כבר די נמאס לי להרוג ג'וק כל יומיים. גילי לא הסכימה שניקח חתול, כי היא טענה שזה "יחלל את זכרו של שרגא, עליו השלום".

7
בדירה בחולון לא היו ג'וקים. גם רומנטיקה לא הייתה. הכל התפוגג. האם הכל היה מבוסס על יכולתי להציל אותה מהחיה הנוראית הזו? כבר התחלתי לשקול להביא ג'וקים מבחוץ לדירה. חזרתי לישון בחדר העבודה. לפעמים הייתי לוקח מגילי איזה דיסק של מוצרט או איירון מיידן ומאזין לו בעיניים בוהות.

8
החלטתי לחזור הביתה מוקדם מהעבודה כדי לסיים את אריזת הארגזים שלי. החלטנו שיהיה טוב אם נגור בנפרד. היתה שעת צהריים ביום קיץ חם. פתחתי את הדלת בשקט. ידעתי שהיא תמיד ישנה בצהריים. הלכתי אל חדר השינה שלנו.

9
גילי ישבה על המיטה עם גבה אליי, לבושה בחולצת טריקו גדולה ובלוייה. על ירכיה היתה מונחת קערת הקורנפלייקס השבורה, ובתוכה ערימה של ג'וקים חיים. היא אכלה אותם במה שנראה כהתקף פסיכוטי. הבטתי בה המום. "שב איתי", היא אמרה, גבה עדיין מופנה אליי. התקדמתי לכיוון המיטה. היא הביטה בי בעיניה הקטנות והכניסה ג'וק נוסף לפיה. כשלעסה אותו הוא השמיע קולות פיצוח. ניגשתי אל מערכת הסטריאו והכנסתי אליה דיסק של מוצרט. התיישבתי לידה על המיטה והבטתי בה מסיימת את כל הקערה. לאחר מכן היא הסתכלה עליי. היא קירבה את פניה אליי במהירות ונישקה אותי בפה פתוח. היה לה טעם מוזר ומשכר. גם היא הייתה מוזרה ומשכרת. עבר זמן כה רב מאז שהיה מגע כלשהו בינינו, ולו הקטן ביותר.
כשעשינו אהבה, הרגשתי משהו זוחל על גבי.

10
"אני אוהבת אותך", אמרה.

(תאריך פרסום מקורי: 4.7.2006)

הנוחר

לילה ראשון בדירה החדשה. הספות החדשות עדיין עטופות בניילונים, השידה עדיין לא הוצאה מהקופסה והורכבה לפי ההוראות השוודיות, באסלה עדיין לא נתלה האביזר הצובע את המים בכחול. הערב קריר והיא עולה על יצועה, רעננה לאחר המקלחת, שערה מדיף ריח עדין של שמפו חדש שנקנה במיוחד עבור מעבר הדירה. היא מניחה את ראשה על הכר בעדינות, נושמת את ריח המצעים החדשים ועוצמת את עיניה. בעיניים עצומות היא מאזינה לשקט הלילי, ואז מתחילות הנחירות.

השכן בבניין ליד נוחר, והוא ישן בתריסים פתוחים. היא מגיפה את התריסים, אבל קולו הרם עדיין נשמע. סוגרת את החלונות, ועדיין נחירותיו ממלאות את האוויר מכל עבר. היא נושמת נשימה עמוקה ומנסה להתרכז בשינה הנחוצה, אולם ללא הצלחה. השינה היא מעייפת. הרעש מלווה אותה לאורך כל הלילה. רק עם הקיצו של השכן, בשעה שש בבוקר, היא שוקעת אל תוך שינה עמוקה.

והוא ממשיך לישון כך מדי לילה, והשינה חומקת מבין אצבעותיה עד עלות השחר. מדי פעם היא מביטה מחלון ביתה בלילה החשוך, מנסה לראות את אותו נוחר, אולם הוא ישן בשלווה ואינו שם ליבו לשכנות עייפות המתעסקות בנחירותיו.

לילה אחד לפתע מפסיקות הנחירות. היא קופצת ממיטתה כנשוכת נחש ומביטה מעבר לחלון. מבעד לחלון היא רואה את צלליתו מתרוממת מהמיטה. זוהי ההזדמנות שלי, היא חושבת במוחה נטול השינה. היא מתלבשת בחופזה, יוצאת מהבית ורצה לבניין הסמוך. השעה היא 2:41 לפנות בוקר. היא דופקת ביד בטוחה על דלתו של השכן הנוחר. מקץ כמה רגעים הוא פותח את הדלת.

השכן עייף ואינו מבין מדוע דופקת על דלתו בשעת לילה מאוחרת בחורה טרוטת עיניים, שלא הצליחה לישון בלילה כבר לילות רבים. המחסור בשינה יצר ממנה אדם שונה, אדם עייף, אדם בודד. היא מסתכלת על השכן ומנסה להגיד לו את האמת, אולם אינה מצליחה להוציא מילה. המשפט כבר מוכן בפיה, מתגלגל על קצה לשונה, אולם אינו יוצא. גם השכן אינו אומר דבר. לאט לאט מתפשטת בה ההבנה: זמן כה רב דמיינה את השכן הזה, המציאה אודותיו סיפורים ואגדות, והנה כוכב סיפוריה עומד מולה. הוא צעיר ויפה, השכן הנוחר, והוא אינו לובש חולצה. רגשות עזים מציפים אותה למראה הכוכב. את השכן לא מציפים רגשות עזים. כך עומדות שתי דמויות אחת מול השנייה בלילה החשוך, שתיהן עייפות, אחת מוצפת בסערת רגשות ואחת אינה מוצפת אלא רק עייפה. שתי הדמויות זרות, אולם למעשה הן חולקות כבר לילות רבים. הם מתקרבים אחד לשנייה ולפני שהם מבינים זאת, שפתותיהם כבר נפגשות והם מתנשקים; לא נשיקה של מפגש ראשון, אלא נשיקה של אנשים המכירים זמן רב וחושקים זה בזו כבר זמן רב. הבחורה פולטת אנחה קלה וידה מונחת על פטמתו.

חדר השינה של השכן מוכר לה, ומבעד לחלון היא רואה את חלון חדר השינה שלה. הם מתלטפים ומתנשקים ונאנחים ומזיעים כאילו כל חייהם חיכו למפגש הזה. לאחר שהם מסיימים הוא נרדם ומתחיל להשמיע את נחירותיו. היא מביטה על הפה שלו שנפתח עם כל נחירה, מקשיבה לצליל שהכירה כל כך טוב. היא מתרוממת, ניגשת אל התריסים וסוגרת אותם. לאחר מכן היא נשכבת לצדו, מניחה את ידו עליה ונרדמת.

 

(תאריך פרסום מקורי: 14.6.2010)

ברכה לראש השנה התשס"ח

הנסיעה הביתה ארוכה. ברכבת צפוף ולח, וריח עמום של זיעה ושל בושם זול עומד באוויר. אני יושב ליד אישה שמנה שאוכלת כריך בעל ארומה מצחינה. אינני יכול להפסיק להביט בה: אני בוהה בה כבר מספר דקות. אני צופה בה כשהיא נוגסת בכריך וחתיכת דג מלוח נשארת תלויה לשבריר רגע בזווית שפתיה. היא מכניסה אותה במהירות לפיה, לועסת בתיאבון כמעט חייתי. היא מביטה בי בחזרה. אין בינינו בושה; לפתע אנחנו מכירים שנים. בליבה היא חושבת לבטח שנרד שנינו בתחנת הרכבת ובלי לומר מילה אלך אחריה לביתה ונבלה את הלילה אחד בזרועות השנייה. האם היא תצחצח שיניים עבורי?

אולם אני כבר תפוס להערב. לפני כמה ימים, כשצלצלתי לאולפן הרדיו כהרגלי לשוחח עם השדרנית, הציעה זו שאולי ניפגש. כל יום אני מתקשר לתחנה, והיא בטח תזהה את קולי אף בשנתה. היא שומעת רק את קולי; היא אינה יודעת על כרס הבירה השעירה שלי, על המפרצים בשיערי, על הפזילה הקלה בעיני השמאלית, על ההרפס שאני לוקה בו מדי פעם בפעם בשפתיי. עבורה אני קול. עבורי היא קול שחיפשתי את תמונתו באינטרנט. קבענו להיפגש בערב ראש השנה.

אני מאזין באוזניות לתוכניתה שברדיו. מעניין שכבר כחצי שעה לא שמעתי אותה מדברת, אלא רק מנגנת שירים. האם היא מתרגשת מפגישתנו הצפוייה? האם ניסתה גם היא להקליד את שמי בחיפוש התמונות של "גוגל"?

הרכבת מתקרבת לתחנה שלי. אני נעמד, מתכונן לרדת, אבל הרכבת אינה עוצרת אלא ממשיכה לנסוע. מסביבי נשמעים קולות מחאה משאר הנוסעים: הם ממהרים לארוחות החג שלהם, ואני ממהר לפגישתי עם השדרנית הנחשקת. עליי להחליף עוד שתי רכבות, ואם אפספס אותן לא אספיק לכלום. אשאר תקוע בתחנה ואירקב עד מותי. לפתע נעצרת הרכבת ומתחילה לנסוע אחורה. לאט, אמנם, אבל ללא ספק אחורה. הנוסעים האחרים מחליפים מבטים מבולבלים. הרכבת חוזרת באיטיות לתחנה שאותה פספסה, והדלתות נפתחות. ברדיו מתחילות חדשות.

"טרגדיה בתחנת הרדיו", פותח שדרן החדשות, "השדרנית נחמה רובינשטיין לקתה בליבה וצנחה אל מותה באמצע השידור". עכשיו אני מבין למה היו רק שירים בחצי השעה האחרונה. בעת שאני צפיתי באישה לועסת סנדביץ', נפלה נחמה אל מותה באמצע תחנת רדיו מעופשת. האם חשבה עליי לפני שמתה? האם החליטה מה ללבוש לפגישתנו הצפוייה הערב? האם גילחה את רגליה?

אני יושב בתחנת הרכבת. הרכבת האחרונה כבר נסעה. ברגע האחרון כבר לא רציתי להיכנס לתוכה. משהו משונה מתרחש בעולם היום. השמש מתחילה לשקוע, מוקדם מהרגיל. ליד השלט של "אסור לעשן" פזורים שלל בדלי סיגריות. ליד כף רגלי מוטל תפוח רקוב. בקרוב נתאחד.

שנת פריחה ולבלוב.

ברכה לראש השנה התשס"ט

שנינו יושבים על הספה ונהנים מחברתו של המזגן. היא אוכלת יוגורט מעורב בגרעיני רימון עם דבש, "כי זה מאוד בריא", כך הסבירה לי. אני קורא בעצלתיים את עיתון השבת. העיתון מלא בשלל מקרים שלא היו מביישים גם את סופרי המתח הטובים ביותר: פלוני אלמוני זה וזה יצא מביתו לבוש בחולצת טי שחורה בשנת 1978 ולא נמצא עד היום; ילדה אחרת נעלמה בשדות הגליל התחתון והמשטרה חושדת כי הוריה אכלו את גופתה ואת השאריות הטביעו בחופו המזרחי של ים המלח.

מקרים כאלה מעוררים בי חלק רדום: אני סקרן. אינני יודע כיצד אשן בלילה אם לא אגלה את הסיפורים המלאים מאחורי התעלומות האלה. היכן מסתובבת גופת הצעיר מדימונה? מי צבע בטושים את כפות רגליה של הקשישה מירושלים ואז ערף את צווארה?

מצידה הימני של הספה מתחילות להישמע נחירות. היא הספיקה לסיים את היוגורט ולהניח את הקערה על השולחן לפני שגופה נשמט – לא באופן מסתורי, לצערי – לאורך הספה. בעוד אני מביט בה ישנה עולה בי רעיון: כך אוכל לנקום בכל המעורבים בפרשות המסתורין, אותם יצורים נאלחים המסתירים ממני את סודותיהם המעניינים יותר. אני איצור לי סיפור מעניין שאותו אדע רק אני. אפילו לא אעדכן את הסטטוס ב"פייסבוק".

וכך יתרחש הסיפור: בפעם הבאה שאכין לה את היוגורט שלה, אבליע לתוכו סם מרדים כלשהו. היא תירדם במהרה – כמעט כפי שעשתה היום, אני מציין לעצמי – ואז אלך לשטוף את הכלים, בשלווה. לאחר מכן ארים אותה ואקח אותה למכוניתי. אושיב אותה, מחוסרת הכרה, במושב שליד הנהג, ואחגור לה חגורת בטיחות. הנסיעה בכביש הערבה תהיה ארוכה, אולם לאחר כמה שעות נגיע ליטבתה. לאחר שארווה את צמאוני בשוקו יטבתה, אתגנב עימה לפסטיבל יטבתה לכדורים פורחים. בלי שישימו לב, אצליח להגניב את גופה חסר התנועה לאחד מהכדורים הפורחים ותוך מספר רגעים כבר נהיה גבוהים בשמיים (בסיפור המתרחש בראשי אני יודע להפריח כדור פורח, אם כי אינני בטוח שכך גם במציאות). כך נעוף בשמיים במשך מספר שעות, עד שנהיה גבוהים באוויר ומוקפים בים מכל צדדינו. אז אקפוץ מהכדור הפורח באמצעות מצנח מיוחד שיביא אותי לחוף מבטחים, והיא תישאר שם, מחוסרת הכרה ומרחפת, למשך שארית הזמן.

ממחשבה זו אני בורח על ידי המעשה הבא: הנני חופן בכף ידי את שק אשכיי ולוחץ חזק, מהדק ידי בכוח עד שהאשך הלחוץ מתפרץ לצאת מבעד לרווחים שבין האצבעות הלופתות, והעור המחוספס, המואדם, נמתח, משורג ורידים כחולים, עד להתפקע. את הכאב המעורר קבס אין לתאר.

שנה מוצלחת ומעניינת!

(הפסקה האחרונה לקוחה מתוך "הג'יגולו מקונגו", מאת חנוך לוין.)

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.