Cat Sitting

אני פותח את השק הגדול וריח של דגים מעורבבים בביסלי גריל מתפשט בחדר. אני שופך מתכולתו לקערת הפלסטיק שניצבת בפינת החדר, לוקח את הקערה שלידה, שופך את המים שבה לכיור וממלא אותה במים חדשים. "ג'ינה, בואי, אוכל", אני קורא לעבר חלל החדר, ללא תגובה. אני מושך בכתפיי והולך לשבת על הספה בסלון.

אני מתיישב ומשלב רגליים על הספה מתוך הרגל, אבל מייד מוריד אותן למטה, כדי לא להרגיש יותר מדי בבית. מסביבי דירה רגילה. טלוויזיה, חלון, שמיכה על הספה. הכל מריח לי חצי מוכר וחצי זר. בזווית העין אני קולט משהו שנראה כמו מחברת קשיחה מקרטון. אני לוקח את המחברת, מניח אותה על הרגליים ומדפדף בה. נראה שזו חוברת מתכונים. אני עובר לדף הראשון, ומוצא בו הקדשה בכתב יד. "יעל", כך נכתב בה, "אנחנו אמנם חצי שנה ביחד, אבל זה מרגיש כאילו שתמיד הכרנו" – בנקודה זו אני מייד מפסיק לקרוא וסוגר את המחברת. נושם נשימה עמוקה. מוציא את הטלפון מהכיס ונכנס לפייסבוק. בראש העמוד אני רואה את החדשות החמות. כבר 81 אנשים הספיקו לעשות "לייק", ועוד כ-25 הגיבו בברכות ואיחולים נרגשים. "ידעתי שבשביל זה נסעתם לברלין!" כתבה אמא של יעל באחת התגובות. אני מניח את הטלפון בצד ונושם נשימה עמוקה, אבל הדמעות מתחילות לזלוג מעצמן, ישר על מחברת המתכונים. מאחת הפינות צצה פתאום ג'ינה, מייללת בסקרנות ומתיישבת לידי על הספה. אני מלטף אותה והיא מרחרחת את הדמעות שלי.

לפני עשר דקות נכנסתי לדירה. ג'ינה חיכתה לי ליד הדלת, אולם ברגע שראתה שזה אני, מייד ברחה והתחבאה מתחת לשולחן. נעלתי את הדלת מאחוריי ונזכרתי במילותיה של יעל כשניסתה לשכנע אותי שאבוא. "היא ממש פוחדת מאנשים שהיא לא מכירה", הסבירה לי, "אני חוששת שאם יבוא מישהו זר לה, היא תילחץ ולא תצא ממקום המחבוא שלה כל השבוע. אני גם לא סומכת על אנשים אחרים שייכנסו אליי הביתה. לא כולם יודעים לטפל בחתולים. בני ממש מתעקש שניסע לחו"ל לפני שהוא מתחיל את התואר שלו במכון ויצמן ואז לא יהיה לו זמן לנשום. זה ממילא רק חמש דקות הליכה ממך. ואני אשאיר לך על השיש קופסה של העוגיות שאתה הכי אוהב". אין לי מושג למה הסכמתי. איכשהו היא הצליחה לשכנע אותי. והיא בכלל לא השאירה לי קופסה של עוגיות. אפילו לא של עוגיות שאני לא אוהב.

זה היה לפני בדיוק שמונה חודשים וארבעה ימים. חזרנו הביתה מהסופרמרקט, עמוסים בשקיות. אחרי שסיימנו לפרוק את כל המצרכים, הדלקנו את המזגן והתיישבנו על הספה.
אני אמרתי: "איך את רוצה שניסע למסיבת יום ההולדת של קרן בשבת, באוטו שלי או שלך?"
יעל אמרה: "אנחנו צריכים לדבר".
אז דיברנו. ובשיחה הזו התברר לי שהיא הפסיקה לאהוב אותי כבר לפני כמה חודשים. ניסתה לשכנע את עצמה שהרגש בכל זאת שם, אבל לא הלך לה. היא כבר מצאה דירה אחרת, חמש דקות הליכה מהדירה שלנו. בימים הקרובים היא תארוז את החפצים שלה ותעבור לשם. לא, היא מצטערת, אבל אין ממש מה לנהל על זה דיון. גם לה היה קשה עם ההחלטה הזו, אבל היא התחבטה בה כבר כמה חודשים והיא בטוחה במיליון אחוזים. "אז אני רוצה שג'ינה תלך איתך. אין לי פנאי לטפל לבד בחתול", אמרתי לה וקיוויתי שהיא תתעקש מתוך גדלות נפש, אבל היא דווקא הסכימה איתי. תוך כמה ימים נשארתי לבד בדירה; כל הדברים שלי עדיין היו מכוסים בשערות של ג'ינה ובריח של יעל.

חמש שנים לפני זה הלכתי למסיבת יום הולדת בביתו של חבר טוב שלי. הייתי במצב רוח רע. עמדתי לבד ליד הדלפק ושתיתי בירה כשלפתע נעמדה לידי בחורה גבוהה ומעט מתנודדת. "אתה חמוד", אמרה לי ופיה הדיף ריח כבד של אלכוהול. "תודה", אמרתי בביישנות. "בוא לרקוד איתי", אמרה ומבלי לחכות לתגובתי מייד גררה אותי איתה אל הסלון. כשרקדנו, היא לחשה באוזני "אגב, לי קוראים יעל. אתה חמוד ממש!" "גם את חמודה", השבתי. לרגע אחד התחלתי לדמיין שאולי אני יכול להתחיל לצאת איתה ויהיה בינינו משהו, אבל לא תיארתי לעצמי כמה זמן זה יימשך.

יומיים לפני המסיבה ישבתי בפאב עם שגיא. הוא בדיוק התחיל לצאת עם בחורה חדשה וסיפר עליה בהתלהבות. "אני מתחיל יותר ויותר להיות בטוח שבחיים לא אתגבר על הפרידה", אמרתי לו. "איזה שטויות", אמר שגיא והעיף מביט חטוף על התחת של הברמנית, "מתערב איתך שתוך כמה חודשים אתה מוצא מישהי חדשה". "אבל המישהי הבאה, היא תהיה הסוף? הבחורה האחרונה שאני אי פעם יוצא איתה, עד המוות? כי אני לא מסוגל להתמודד עם עוד פרידה כזו. פשוט לא מסוגל". "על זה אני לא יכול לחתום לך", השיב שגיא. לגמתי עוד שלוק מהבירה שלי ונאנחתי. אולי ככה עדיף, חשבתי לעצמי. אולי עדיף לא לצאת יותר עם אף אחת.