דילוג לתוכן

ברכה לראש השנה התשס"ח

30/03/2012

הנסיעה הביתה ארוכה. ברכבת צפוף ולח, וריח עמום של זיעה ושל בושם זול עומד באוויר. אני יושב ליד אישה שמנה שאוכלת כריך בעל ארומה מצחינה. אינני יכול להפסיק להביט בה: אני בוהה בה כבר מספר דקות. אני צופה בה כשהיא נוגסת בכריך וחתיכת דג מלוח נשארת תלויה לשבריר רגע בזווית שפתיה. היא מכניסה אותה במהירות לפיה, לועסת בתיאבון כמעט חייתי. היא מביטה בי בחזרה. אין בינינו בושה; לפתע אנחנו מכירים שנים. בליבה היא חושבת לבטח שנרד שנינו בתחנת הרכבת ובלי לומר מילה אלך אחריה לביתה ונבלה את הלילה אחד בזרועות השנייה. האם היא תצחצח שיניים עבורי?

אולם אני כבר תפוס להערב. לפני כמה ימים, כשצלצלתי לאולפן הרדיו כהרגלי לשוחח עם השדרנית, הציעה זו שאולי ניפגש. כל יום אני מתקשר לתחנה, והיא בטח תזהה את קולי אף בשנתה. היא שומעת רק את קולי; היא אינה יודעת על כרס הבירה השעירה שלי, על המפרצים בשיערי, על הפזילה הקלה בעיני השמאלית, על ההרפס שאני לוקה בו מדי פעם בפעם בשפתיי. עבורה אני קול. עבורי היא קול שחיפשתי את תמונתו באינטרנט. קבענו להיפגש בערב ראש השנה.

אני מאזין באוזניות לתוכניתה שברדיו. מעניין שכבר כחצי שעה לא שמעתי אותה מדברת, אלא רק מנגנת שירים. האם היא מתרגשת מפגישתנו הצפוייה? האם ניסתה גם היא להקליד את שמי בחיפוש התמונות של "גוגל"?

הרכבת מתקרבת לתחנה שלי. אני נעמד, מתכונן לרדת, אבל הרכבת אינה עוצרת אלא ממשיכה לנסוע. מסביבי נשמעים קולות מחאה משאר הנוסעים: הם ממהרים לארוחות החג שלהם, ואני ממהר לפגישתי עם השדרנית הנחשקת. עליי להחליף עוד שתי רכבות, ואם אפספס אותן לא אספיק לכלום. אשאר תקוע בתחנה ואירקב עד מותי. לפתע נעצרת הרכבת ומתחילה לנסוע אחורה. לאט, אמנם, אבל ללא ספק אחורה. הנוסעים האחרים מחליפים מבטים מבולבלים. הרכבת חוזרת באיטיות לתחנה שאותה פספסה, והדלתות נפתחות. ברדיו מתחילות חדשות.

"טרגדיה בתחנת הרדיו", פותח שדרן החדשות, "השדרנית נחמה רובינשטיין לקתה בליבה וצנחה אל מותה באמצע השידור". עכשיו אני מבין למה היו רק שירים בחצי השעה האחרונה. בעת שאני צפיתי באישה לועסת סנדביץ', נפלה נחמה אל מותה באמצע תחנת רדיו מעופשת. האם חשבה עליי לפני שמתה? האם החליטה מה ללבוש לפגישתנו הצפוייה הערב? האם גילחה את רגליה?

אני יושב בתחנת הרכבת. הרכבת האחרונה כבר נסעה. ברגע האחרון כבר לא רציתי להיכנס לתוכה. משהו משונה מתרחש בעולם היום. השמש מתחילה לשקוע, מוקדם מהרגיל. ליד השלט של "אסור לעשן" פזורים שלל בדלי סיגריות. ליד כף רגלי מוטל תפוח רקוב. בקרוב נתאחד.

שנת פריחה ולבלוב.

מודעות פרסומת

From → סיפורת

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: