דילוג לתוכן

ברכה לראש השנה התש"ע

ערב ראש השנה במוסקבה, ופתיתי שלג קלים מכסים את הרחובות. המתכנת אדון אנטון סמיונוביץ' גוליאדקין יושב על הכיסא במשרדו ומקליד תווים בעצלות על מקלדת מחשבו. האווירה היא אווירה מנומנמת. הוא משתוקק לחזור לביתו החם וללגום תה רותח אל מול האח עם החתול יבגני, היחיד המסוגל לעזור לו להרגיש שאינו לבדו בעולם. לו רק הייתה לו משפחה, הכל יכול היה להיות שונה עבורו. הוא שולח יד עצלה לסדר את מקום משכבם של אשכיו בתוך מכנסיו ושב להקליד. אות רוסית אחרי אות רוסית.

במשרד הסמוך יושבת המתכנתת אינגה. היא יפה. אלמלא הייתה נשואה, הייתה חפצה לבטח לחזור עם אדון גוליאדקין לביתו ולשתות עימו את התה המהביל. המשפחה של בעלה גדולה, והם כולם צפויים לבוא אליה לארוחת ערב חגיגית בהמשך היום. היא אינה יודעת כיצד תספיק להכין את שלל המזון. בעלה הבטיח לה שידאג רק לרכוש את כמויות הבשר והוודקה הנדרשות.

במטבח החברה עומלת המנקה סבטלנה על רחיצת כלים. היא אינה משתמשת בסבון, אלא רק שוטפת אותם במים חמימים. ספלו של אדון גוליאדקין מוצא חן בעיניה, והיא מכניסה אותו לכיס סינרה. בביתה הקט קיים אוסף נכבד של חפצים שלקחה מהמשרד, החל בספלים ובקערות וכלה בפרוסות עוגה ובבקבוק וודקה.

בקבוק הוודקה היה שייך למנכ"ל החברה. הוא גילה אך לפני מספר רגעים שהוא נעלם מהמגירה הנעולה בתחתית שולחנו, והוא זועם. הוא קורא למזכירתו האישית ודורש ממנה שתכין לו כוס של קפה חזק. בעת יציאתה מהמשרד הוא מביט בשיפולי גופה. היא אינה צעירה, וגם הוא אינו צעיר, אולם גופה מזכיר לו משהו טוב, של פעם.

המזכירה מפעילה את הקומקום החשמלי. אגב כך היא נזכרת בכוכב הטלוויזיה הנערץ עליה, שתלה עצמו לפני זמן לא רב באמצעות כבל של קומקום. לו רק ידע כמה לילות בכתה בגללו, לו רק ראה את קירות דירתה הקטנה, המלאים בתמונות שלו מתקופות שונות בחייו, אולי היה פועל אחרת. בעיני רוחה היא מדמיינת את גופתו שבורת המפרקת יושבת על הרצפה, ועקב כך היא מרגישה חולשה פתאומית בכל איברי גופה וצונחת אל הרצפה, מעולפת.

לשמע קול החבטה ברצפה מתרומם האדון גוליאדקין ממקומו וצועד אל עבר המקום בו צנחה המזכירה על הרצפה. דם נוזל מהפצע שנפער באחורי ראשה, ועל בטנה כוויה מהמים הרותחים שנשפכו עליה מהכוס שהחזיקה בעת שנפלה. שאר העובדים בחברה מגיעים גם הם במהירות, ולמשך כמה רגעים עומדים כולם מול הגוף השבור ומביטים בו בפליאה. האדון גוליאדקין מרגיש תחושה משונה. תחושה של אינטימיות. משפחה. הוא מחייך.

שנת אהבה וחום.

מודעות פרסומת

ברכה לראש השנה התשע"א

השמש היוקדת בחוץ מחממת את אבני האספלט ואת מכסי המנועים של המכוניות החונות, ובתוך הדירה הקטנה המזגן נושף רוח נעימה. היא יושבת, כפופה מעט, אל מול מסך המחשב, ומביטה בו במבט מרוכז. אצבעותיה מקלידות במיומנות את מילות החיפוש באיביי, והאתר מחפש עבורה מציאות מרחבי העולם. זה כבר כמה חודשים שהיא מבלה כל רגע פנוי בקניות מקוונות של שלל מציאות בזול. וגולת הכותרת היא הנעליים. הן כבר בלתי ניתנות לספירה, ממלאות את הבית מקצה לקצה. המוני נעליים בצבעים שונים ומשונים, כולן נקנו במחירים מגוכחים מנשים בריטיות שכבר לא היה להן צורך בהן, או שמכרו אותן משום שכבר קנו בעצמן יותר מדי זוגות נעליים.

כעת היא מחפשת ארון לאכסן בו את הנעליים. עיניה תרות ברחבי האתר אחר ארון שלא יעלה יותר מדי כסף. רשומה אחת תופסת את עינה: ארון לנעליים, שלטענת המוכר הסיני יכיל את כל הנעליים שיש להכיל. הארון עולה סנט אחד בלבד, ושליחתו לארץ היא בחינם. בשל כך היא מחליטה שהסיכון הוא אפסי ולוחצת על כפתור הרכישה.

המשלוח מסין מתעכב והמוכר אינו יודע לענות לה על שאלותיה כפי שצריך, אולם בסוף מגיע הארגז בערב ראש השנה, בדיוק בזמן לסידור הבית עבור השנה החדשה. הארגז קל מאוד, וכשהיא פותחת אותו היא מגלה שהוא ריק ואינו מכיל דבר. "מזל", היא פולטת אנחת רווחה, "שהוצאתי עליו כל כך מעט כסף". כשהיא הולכת לישון היא משאירה את הארגז בפזרנות במרכז הסלון, והחתולה שפרה קופצת לתוכו.

הבוקר מפציע ושפרה אינה נמצאת. החיפושים אחריה בכל הבית מעלים חרס. לבסוף היא נזכרת לחפש אותה בארגז שהושאר בסלון. היא פותחת את הארגז ומגלה בתוכו, להפתעתה, ארון נעליים קטן מעץ. התדהמה היא רבה; הארון ללא ספק לא היה שם אתמול, וכשהיא פותחת את דלתו היא מגלה את החתולה ישנה בתוכו שנת ישרים. היא לוקחת את הארון לחדר השינה ומכניסה את הנעליים לתוכו. על אף גודלו הוא מצליח להכיל כמחצית מהזוגות ולהשרות מייד אווירת סדר על הבית כולו. הארגז נשאר בסלון.

פה יכול היה להיגמר הסיפור באווירת נס ראש השנה, אולם הארגז ממשיך להוליד ארונות נעליים. מדי בוקר, עם עלות השחר, מופיע ארון נעליים חדש. הבית מתמלא מהר בארונות נעליים, עד כדי כך שלו רצו הנעליים לחיות בנפרד מחברותיהן, הייתה יכולה כל נעל לבחור לה ארון לאחסון ועדיין היו נותרים ארונות ריקים. הצרה היא למעשה מכופלת, מכיוון שהפתרון לה הוא פשוט: צריך רק להיפטר מהארגז הסורר ואז יפסיקו הארונות להופיע. אולם תחושת המחוייבות הזו, הסקרנות הבריאה של האדם, היא שאינה נותנת לפעולה זו לקרות. זכור לה היטב היום בו נטרפה עליה דעתה והיא התקרבה אל הארגז עם מספריים בידה והודיעה לו שזה הקץ עבורו, אולם בסופו של דבר לא הצליחה לפגוע בארגז. ומדוע בכלל מגיעים לשם הארונות? האם סיני קטן מגיע כל בוקר ומביא ארגז חדש? ומדוע, מדוע בעצם מתרחש כל העניין הזה? התשובות אולי תתבררנה בשנה הבאה.

שנת הגשמה עצמית!