בירת קרואטיה

השעה היא ארבע בבוקר, ובשדה התעופה שוררת אווירה מעורבת של לחץ ושל עייפות. בחנויות המוארות מסתובבים העומדים לטוס, מרחרחים בעניין בשמים יוקרתיים ומשווים מחירים בין חבילות הסיגריות. באחד המסדרונות הארוכים נמצא טרקלין האח"מים, ועל אחת הספות הנמצאות בו יושבת טל. היא אוכלת קורנפלקס בכפית ועל ברכיה מונח התשחץ אותו היא מנסה למלא. המחסור בשינה משפיע על יכולת הריכוז שלה, ועיניה מרבות לפזול לצדדים, סוקרות את שאר היושבים בטרקלין השקט, בעת שהיא מנסה להיזכר מהי בירת קרואטיה.

באותה עת יושב דניאל על קצה מיטתו וקושר את שרוכי נעליו. הוא נעמד ומביט מבט חטוף במראה. שערו פרוע, כיאה לאדם שרק לפני מספר דקות עוד ישן שנת ישרים. אולם צינת הפחד זחלה לתוך מיטתו וטפחה כמה טפיחות על גבו הישן. אולי אפילו סטרה לו פעם-פעמיים על לחיו, ומשפקח עיניים מבוהלות, נזפה בו: "אתה צריך לנסוע אחריה לשדה התעופה ולעצור אותה".

כשהיא שמה לב שעפעפיה מתחילים להישמט, מביטה טל בשעונה ורואה שעדיין נשאר לה זמן עד לטיסה. היא קמה, לוקחת בקבוק קולה וחוזרת למקומה. המשקה הצונן מפיח בה עירנות רגעית והיא מזהה את פניה של הדוגמנית המפורסמת המופיעה בתשחץ. היא מנסה להיזכר אם זו הדוגמנית הנשואה לאיש העסקים או זו שמתה בתאונת דרכים, כאשר המכונית בה נהגה תחת השפעת קוקאין נפלה מגשר ואז נשרפה כליל.

דניאל מביט החוצה מחלון המונית, שדוהרת על שני נתיבים במהירות הגבוהה בערך פי שלושה ממהירות הנסיעה המותרת. בראשו הוא משחזר את כל הרגעים הקטנים שהיו להם, מנסה להבין כיצד לא הבין את רגשותיו עד עכשיו. הוא אינו מבין מדוע שמח בשמחתה כאשר אמרה שהיא נוסעת, מדוע לא אחז בה בזרועותיו בחוזקה ואמר "אל תסעי, היי שלי לנצח".

זמן הטיסה מתקרב, והיא מחליטה להתחיל לנוע לכיוון העלייה למטוס. היא אורזת בתיקה את חוברת התשבצים ויוצאת מתוך הטרקלין אל החלל ההומה. היא הולכת בשלווה, צעדיה איטיים, בידיה הטלפון הסלולרי שלה. בודקת באתר החדשות מה צפוי להיות מזג האוויר מחר.

כאשר הוא נכנס אל הטרמינל בידיים ריקות, ברור לו שבכדי להגיע אליה, הוא יצטרך לרכוש כרטיס טיסה. הוא ניגש אל האישה בדלפק ומבקש ממנה כרטיס לטיסה הכי קרובה שיש. היא לבטח חושבת שהוא לוקה בנפשו, רוכש כרטיס טיסה למוסקבה בעת שהוא לבוש רק בחולצה קצרה ובלי מזוודה. הוא מחלק את התשלום בין כמה כרטיסי אשראי ופותח בריצה לעבר הטרמינל.

היא עומדת בתור לקראת העלייה למטוס, בודקת הודעות ומעדכנת סטטוס בפייסבוק. לפתע היא שומעת מאחוריה קריאה נרגשת: "טל!". היא מסתובבת בהפתעה, אבל הקורא הנרגש הוא רק אב צעיר, המנסה למנוע מבתו הפעוטה להתרוצץ ברחבי שדה התעופה. תורה להיכנס למטוס מגיע, והיא מציגה לדיילת את כל המסמכים הנדרשים. הדיילת מחייכת ומאחלת לה טיסה נעימה.

הוא מביט על שלטי ההמראה שבטרמינל, מנסה למצוא את השער שממנו יוצא המטוס שלה. הוא מוצא את השער ברשימה, ופותח בריצה לעברו. אנשים כבר אינם עומדים בתור מול השער. הוא פונה אל הדיילת החייכנית ומבקש להיכנס למטוס. "זה מקרה חירום", הוא מסביר לה, "אהובתי נמצאת על המטוס" והוא כבר מתכונן להמשיך לרוץ, אבל הדיילת עוצרת אותו. המטוס כבר המריא. גלגליו כבר אינם נוגעים בקרקע. דמעות מציפות את עיניו. הוא אינו יודע כיצד להמשיך מנקודה זו. הדיילת עוזרת לו להתיישב על כיסא ושואלת אם הוא רוצה לשתות מים.

היא יושבת במטוס עם העט בפיה, מנסה לסיים את התשחץ. היא לא בטוחה אם המילה החסרה במאונך היא גרזן או מסור. מכך נובע שבירת קרואטיה מתחילה באות זי"ן או באות ו"ו. אולי ורשה? לא, זו בירת פולין. היא מפהקת ומרשה לעפעפיה להישמט. ראשה מחליק אט לצד המשענת, ורגע לפני שהיא נרדמת היא נזכרת: זגרב.