דילוג לתוכן

ברכה לראש השנה התשע"א

30/03/2012

השמש היוקדת בחוץ מחממת את אבני האספלט ואת מכסי המנועים של המכוניות החונות, ובתוך הדירה הקטנה המזגן נושף רוח נעימה. היא יושבת, כפופה מעט, אל מול מסך המחשב, ומביטה בו במבט מרוכז. אצבעותיה מקלידות במיומנות את מילות החיפוש באיביי, והאתר מחפש עבורה מציאות מרחבי העולם. זה כבר כמה חודשים שהיא מבלה כל רגע פנוי בקניות מקוונות של שלל מציאות בזול. וגולת הכותרת היא הנעליים. הן כבר בלתי ניתנות לספירה, ממלאות את הבית מקצה לקצה. המוני נעליים בצבעים שונים ומשונים, כולן נקנו במחירים מגוכחים מנשים בריטיות שכבר לא היה להן צורך בהן, או שמכרו אותן משום שכבר קנו בעצמן יותר מדי זוגות נעליים.

כעת היא מחפשת ארון לאכסן בו את הנעליים. עיניה תרות ברחבי האתר אחר ארון שלא יעלה יותר מדי כסף. רשומה אחת תופסת את עינה: ארון לנעליים, שלטענת המוכר הסיני יכיל את כל הנעליים שיש להכיל. הארון עולה סנט אחד בלבד, ושליחתו לארץ היא בחינם. בשל כך היא מחליטה שהסיכון הוא אפסי ולוחצת על כפתור הרכישה.

המשלוח מסין מתעכב והמוכר אינו יודע לענות לה על שאלותיה כפי שצריך, אולם בסוף מגיע הארגז בערב ראש השנה, בדיוק בזמן לסידור הבית עבור השנה החדשה. הארגז קל מאוד, וכשהיא פותחת אותו היא מגלה שהוא ריק ואינו מכיל דבר. "מזל", היא פולטת אנחת רווחה, "שהוצאתי עליו כל כך מעט כסף". כשהיא הולכת לישון היא משאירה את הארגז בפזרנות במרכז הסלון, והחתולה שפרה קופצת לתוכו.

הבוקר מפציע ושפרה אינה נמצאת. החיפושים אחריה בכל הבית מעלים חרס. לבסוף היא נזכרת לחפש אותה בארגז שהושאר בסלון. היא פותחת את הארגז ומגלה בתוכו, להפתעתה, ארון נעליים קטן מעץ. התדהמה היא רבה; הארון ללא ספק לא היה שם אתמול, וכשהיא פותחת את דלתו היא מגלה את החתולה ישנה בתוכו שנת ישרים. היא לוקחת את הארון לחדר השינה ומכניסה את הנעליים לתוכו. על אף גודלו הוא מצליח להכיל כמחצית מהזוגות ולהשרות מייד אווירת סדר על הבית כולו. הארגז נשאר בסלון.

פה יכול היה להיגמר הסיפור באווירת נס ראש השנה, אולם הארגז ממשיך להוליד ארונות נעליים. מדי בוקר, עם עלות השחר, מופיע ארון נעליים חדש. הבית מתמלא מהר בארונות נעליים, עד כדי כך שלו רצו הנעליים לחיות בנפרד מחברותיהן, הייתה יכולה כל נעל לבחור לה ארון לאחסון ועדיין היו נותרים ארונות ריקים. הצרה היא למעשה מכופלת, מכיוון שהפתרון לה הוא פשוט: צריך רק להיפטר מהארגז הסורר ואז יפסיקו הארונות להופיע. אולם תחושת המחוייבות הזו, הסקרנות הבריאה של האדם, היא שאינה נותנת לפעולה זו לקרות. זכור לה היטב היום בו נטרפה עליה דעתה והיא התקרבה אל הארגז עם מספריים בידה והודיעה לו שזה הקץ עבורו, אולם בסופו של דבר לא הצליחה לפגוע בארגז. ומדוע בכלל מגיעים לשם הארונות? האם סיני קטן מגיע כל בוקר ומביא ארגז חדש? ומדוע, מדוע בעצם מתרחש כל העניין הזה? התשובות אולי תתבררנה בשנה הבאה.

שנת הגשמה עצמית!

From → סיפורת

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: